החלטה בתיק בש"א 8435/10

           לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעם המבקשת - ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, המיוצגת על-ידי פרקליטות המדינה. הטעם לבקשת האורכה נעוץ בשביתת הפרקליטים.

1.        עניינה של הבקשה להארכת מועד הוא בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט צ' זילברטל, סגן-נשיא). בפסק-הדין האמור התקבל ערעור המשיבה על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים אשר דחה את ערעור המשיבה על החלטתה של ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: ועדת הזכאות). בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי כי עלה בידי המשיבה להוכיח את זכויותיה במגרש נשוא המחלוקת בין הצדדים, ולפיכך הוחזר הדיון לוועדת הזכאות על-מנת שתדון בתביעת המשיבה לפיצוי בגין זכויות אלה. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן ביום 14.10.2010 בהעדר הצדדים ולטענת המבקשת הוא הומצא לידיה ביום 24.10.2010. בהנחה שכך, הרי המועד האחרון לפי דין להגשתה של בקשת רשות הערעור היה ביום 23.11.2010.

2.        יוער כי לבקשת האורכה שלפניי קדמה בקשה להארכת מועד שהגישה המבקשת טרם שביתת הפרקליטים ביום 16.11.2010, קרי- בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך הערעורי (להלן: הבקשה הראשונה). בשעתו, ביקשה המבקשת אורכה בת כחודש ימים מעבר למועד הקבוע בדין להגשתה של בקשת רשות הערעור, בעוד המשיבה התנגדה לבקשה. בהחלטתו מיום 21.11.2010 נעתר כב' הרשם שני לבקשת האורכה באופן חלקי בלבד. כב' הרשם קבע בהחלטתו כי "הטענות שהועלו בדבר עומס עבודה ובדבר היקף החומר ומורכבות הסוגיות הן טענות כלליות" וכי מתעורר קושי למצוא בהן נימוק מספק מדוע נוצר אילוץ של ממש המונע את הגשת ההליך במועד. כב' הרשם הוסיף כי קושי זה בולט "לאור העובדה שההליך בבית משפט זה הוא 'גלגול רביעי' של ההתדיינות, ומשעל פני הדברים לא נראה כי מדובר במקרה המעורר שאלות יוצאות-דופן מבחינת מורכבותן העובדתית או המשפטית". בסופה של שקילה, ובהתחשב במועד הגשת הבקשה ובאיזון האינטרסים בין הצדדים, ראה הרשם להאריך את המועד להגשת ההליך עד ליום 5.12.2010, קרי- אורכה הקצרה בשלושה שבועות מזו שהתבקשה מלכתחילה על-ידי המבקשת.

3.        ביום 16.11.2010, ימים מועטים לפני מתן החלטתו האמורה של כב' הרשם שני, החלה שביתת הפרקליטים אשר נמשכה עד ליום 29.12.2010. ביום 4.1.2011, כשישה ימים לאחר סיום שביתת הפרקליטים, הוגשה הבקשה להארכת מועד שלפניי. בבקשה נטען כי בשל שביתת הפרקליטים, נבצר מהמבקשת להגיש את ההליך הערעורי במועד שנקבע לכך בהחלטת כב' הרשם שני, שניתנה היא עצמה לאחר שכבר החלה השביתה. עוד נטען בבקשה שלפניי כי המשיבה ידעה על כוונת המבקשת להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - הן בהתחשב בבקשת האורכה הראשונה, והן בהתחשב בכך שביום 1.12.2010 נמסרה לבאת-כוח המשיבה הודעה בכתב החתומה בידי המתמחה של באת-כוח המבקשת, בה צוין כי "מיד עם תום שביתת הפרקליטים בכוונת המדינה לפעול להגשת בר"ע בתיק שבכותרת". בסיום הבקשה שלפניי נטען כי בשל עומס העבודה הרב שנוצר בין היתר בעקבות התארכות שביתת הפרקליטים, ומפאת היקף החומר ומורכבות הסוגיות העולות בתיק והצורך בהתייעצויות עם גורמים רלוונטיים, נזקקת המבקשת לאורכה נוספת להגשת ההליך הערעורי - עד יום 3.2.2011. המשיבה מתנגדת לבקשה בין היתר בטענה כי בנסיבות העניין אין בשביתת הפרקליטים כדי להוות "טעם מיוחד" לאיחור; וכי חלפו חמש שנים מעת תחילת ההתדיינות בין הצדדים אודות זכותה של המשיבה במקרקעין הנדונים, ולפיכך אין מקום למתן אורכה נוספת כמבוקש.

4.        נקודת המוצא לדיון בבקשה שלפניי הינה כי יש להגיש הליכים במועד שנקבע לכך בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בהליך ערעורי שהוגש באיחור. יחד עם זאת, יתכנו נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין. תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאזנת בין האינטרסים האמורים בקובעה כי ניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק, אך לשם כך נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (ראו: בש"א 5636/06 נשר נ' גפן (לא פורסם, 23.8.2006)).

           כידוע, הגישה המקובלת בפסיקתו של בית משפט זה הינה כי "טעם מיוחד" המצדיק מתן אורכה להגשת הליך ערעורי, הינו טעם הנעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתם הרגילה של בעל-הדין או בא-כוחו ואינן בתחום צפייתם מראש (ראו: ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904 (2001); בש"א 4744/09 ליבנה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 28.6.2009); וכן בש"א 9648/09 בנרי נ' אפטקמן (לא פורסם, 7.1.2010)).

5.        בנסיבות המקרה דנן הבקשה להארכת מועד מבוססת כל-כולה על הטענה כי עקב שביתת הפרקליטים נבצר מהמבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור במועד. יוער כי אמנם המועד עליו מדובר נקבע בהחלטה שיפוטית של כב' הרשם שני, אולם אינני סבורה כי יש בכך בכדי לשנות מהנטל המונח על כתפי המבקשת להצביע על "טעם מיוחד" לאורכה נוספת מעבר למועד שנקבע בדין להגשתה של בקשת רשות הערעור. שקילת טענות המבקשת בהקשר זה מובילה למסקנה כי שביתת הפרקליטים אמנם היוותה אילוץ חיצוני שלא היה בתחום שליטתה של המבקשת כבעלת-דין. עם זאת, קיים קושי רב לומר כי שביתת הפרקליטים היתה בגדר אירוע חיצוני שלא היה בשליטתם או בתחום צפייתם של באי-כוחה של המבקשת, שהרי מדובר בשביתה אותה יזמו הפרקליטים בעצמם. עניין לנו, אפוא, בנסיבות בהן מקור האיחור אינו נעוץ בעיקרו במבקשת כבעלת-דין אלא בבאי-כוחה.

           פסיקתו של בית-משפט זה קבעה בעבר בהקשרים אחרים כי "...יחסי עורך דין ולקוח אינם מעניינו של בית המשפט ואין הם בבחינת טעם מיוחד להארכת המועד" (ראו והשוו: ע"א 769/91 וולדמן נ' לונאי (לא פורסם, 10.6.1991); עוד ראו: בש"א 169/87 וינשטיין נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מא(4) 785 (1987); בש"א 2760/09 אספדי נ' אבו רקושה (16.4.2009)). פסיקה זו עשויה לכאורה לתמוך בטענת המשיבה לפיה שביתת הפרקליטים אינה יכולה להוות, כשהיא לעצמה ובהעדר טעם נוסף, הצדקה למתן אורכה להגשת הליך ערעורי. לפי אותה טענה, כפי שתקלות ביחסיו של לקוח פרטי עם עורך-דינו אינן משמשות בדרך-כלל "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, כך אין לראות במחסום שיצרה שביתת הפרקליטים להגשת הליכים ערעוריים מטעם המדינה ורשויותיה כבעלות-דין, משום "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ההליכים האמורים. זאת ועוד; לפי אותה גישה, בהעדר נסיבות נוספות המצדיקות זאת, לא ראוי לגלגל את הנזק של אי הגשת הליכים ערעוריים במועדם בשל שביתת הפרקליטים, אל פתחו של בעל-הדין שכנגד אשר ייחל לסופיות ההליך בעניינו. אמת, התוצאה עשויה להיות אי מתן אורכה במקרים בהם פרקליטות המדינה סברה כי היה מקום להגשת הליך ערעורי לצורך הגנה על אינטרס ציבורי זה או אחר. דא עקא, ניתן לטעון כי יש לראות בכך חלק מנזקי השביתה בהם נאלץ לשאת הציבור בכללותו.

           מאידך גיסא, יטען הטוען כי אין להתעלם מייחודו של המצב בו עסקינן - הן מבחינת מימושה של זכות השביתה אשר על חשיבותה בחברה דמוקרטית אין חולק; הן מבחינת היותה של שביתת הפרקליטים אירוע חריג ויוצא-דופן אשר אירע לראשונה מזה שנים ארוכות, ואשר במרבית המקרים ניתן להניח כי היה ידוע לציבור המתדיינים ובאי-כוחם; והן מבחינת פגיעתה האפשרית של השביתה באינטרסים ציבוריים אותם מייצגת פרקליטות המדינה. 

6.        נוכח ייחודיותה של הסוגיה הנדונה, אינני סבורה כי נכון יהיה לאמץ גישה חדה וגורפת. ראוי לבכר גישה זהירה הבוחנת את מכלול הנסיבות והשיקולים הצריכים לעניין ומאזנת ביניהם בכל מקרה לגופו. מבלי להתיימר להציג רשימה ממצה, אציין כי ראוי לשקול את מהות ההליך ואת ההשלכה של מתן האורכה המבוקשת על זכויות בעלי-הדין שכנגד ועל עוצמת הפגיעה בצפייתם לסופיות ההליך בעניינם. כך למשל, בהליך הפלילי ייקשה על המדינה להרים את הנטל לצורך הארכת מועד להגשת הליך ערעורי בגין זיכויו של נאשם, בנסיבות בהן הטעם היחיד לאיחור נעוץ בשביתת הפרקליטים, אם כי גם בהקשר זה אין לקבוע מסמרות וראוי לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו והשוו: ע"פ 52987-12-10 (י-ם) מדינת ישראל נ' הנגבי (לא פורסם, 13.1.2011); עוד ראו והשוו: בש"פ 63/11 מדינת ישראל נ' מקוה ישראל- כל ישראל חברים (לא פורסם, 13.1.2011)).

           בכל הנוגע לבחינת עוצמת הפגיעה בצפייתו של בעל-הדין שכנגד לסופיות ההליך בעניינו, מן הראוי לציין כי העובדה שמי מטעם הפרקליטים (יהא זה מתמחה, עובד/ת מינהל או גורם אחר) הודיע לצד שכנגד במהלך השביתה כי הפרקליטות מתכוונת להגיש הליך ערעורי בסמוך לאחר תום השביתה, אין משמעותה מעין תעודת-ביטוח המקנה אורכה אוטומטית להגשת הליך ערעורי. יש לזכור כי בעת מתן ההודעות האמורות, מישכה של שביתת הפרקליטים היה בלתי ידוע. ככל שהאיחור בהגשת ההליך היה גדול מלכתחילה וככל שהשביתה התמשכה, כך הפגיעה באינטרס הציפייה של הצד שכנגד לסופיות הדיון ולהשמת גבול להתמשכות ההליכים הלכה וגדלה, ואילו כוחה של ההודעה הנדונה הלך ונחלש.

           מן העבר השני, ראוי לשקול את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי נשוא הבקשה להארכת מועד, וכן את עוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי אם לא תינתן הארכת המועד המבוקשת. בהקשר זה יוער כי עצם גרימתו של נזק כלשהוא לאינטרס הציבורי בשל אי מתן אורכה להגשת הליך ערעורי, אין די בו כדי להקים הצדקה להארכת מועד בגין שביתת הפרקליטים. כפי שצוין לעיל, בשביתה כרוכים מחירים אשר לא בכל מקרה ראוי יהיה לגלגלם אל פתחו של בעל-הדין שכנגד, להבדיל מהציבור בכללותו. עם זאת, יתכנו מקרים בהם מהות הסוגיות נשוא ההליך הערעורי, השלכות הרוחב והעומק שלהן, וכן עוצמת הפגיעה הנטענת באינטרסים חברתיים, ציבוריים או כלכליים חשובים, יצדיקו מתן אורכה להגשת ההליך הערעורי, תוך איזון הפגיעה בבעל הדין שכנגד בגין האיחור בהגשת ההליך באמצעות פסיקת הוצאות הולמות במקרים מתאימים. לצד זאת, רואה אני לציין כי לעיתים דווקא משום חשיבות הסוגיה העומדת על הפרק ועוצמת הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי, עשויה להתעורר תהייה מהי המשמעות שראוי לייחס להימנעות מהגשת הליך ערעורי במהלך השביתה על-ידי ראשי המערכת אשר לא נטלו חלק בשביתה (ראו והשוו: ע"פ 52987-12-10 (י-ם) הנגבי הנ"ל). מטבע הדברים, תהייה כאמור עשויה להתעורר במקרים ייחודיים ויוצאי-דופן אשר המקרה שלפניי בוודאי אינו נכלל בגדרם.

           לצד השיקולים האמורים, ראוי להביא בחשבון שיקולים נוספים ובהם: משך האיחור הכולל בהגשת ההליך; שאלת קיומו של שיהוי בלתי מוצדק בהגשת הבקשה להארכת מועד לאחר סיום שביתת הפרקליטים; וכן קיומם של טעמים נוספים אשר יכולים - כשהם לעצמם או במשקלם המצטבר - להצדיק את מתן האורכה המבוקשת.

7.        ומן הכלל אל הפרט - מלכתחילה, סבר כב' הרשם שדן בבקשה הראשונה להארכת מועד מטעם המבקשת, כי קיים קושי למצוא בטיעונים שהציגה המבקשת בשעתו, נימוק מספק מדוע נוצר אילוץ של ממש שמנע ממנה את הגשת ההליך במועדו. לפיכך, קצב כב' הרשם פרק זמן קצר יחסית להגשתה של בקשת רשות הערעור. המבקשת לא עמדה בכך בשל שביתת הפרקליטים. המניעה להגשת ההליך במועדו היתה נעוצה, אפוא, בשביתת באי-כוח המבקשת (מוצדקת ככל שתהא). השאלה הנשאלת היא האם בנסיבות אלה ראוי "לגלגל" את הנזק שיצרה השביתה בדמות האיחור בהגשת ההליך, אל כתפי המשיבה. בנסיבות העניין, אני סבורה כי ראוי להשיב על שאלה זו בשלילה. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה לאחר חמש שנות התדיינות בין הצדדים בסוגיית זכויותיה במגרש נשוא המחלוקת. אמת, המשיבה ידעה על רצונה של המבקשת להשיג על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בהתחשב בבקשה הראשונה שהגישה המבקשת להארכת מועד. זאת ועוד; ההודעה שנשלחה למשיבה במהלך השביתה על-ידי המתמחה של באת-כוח המבקשת בדבר כוונת המבקשת להגיש הליך ערעורי בסמוך לאחר תום השביתה,  נושאת את התאריך 1.12.2010, קרי- בטרם חלוף המועד שקבע כב' הרשם שני להגשתה של בקשת רשות הערעור. עם זאת, מאז אותה הודעה חלף למעלה מחודש ימים עד להגשת הבקשה שלפניי. זאת ועוד; כבר ביום המחרת השיבה באת-כוח המשיבה להודעה האמורה, והפנתה למועד שקבע כב' הרשם שני להגשת ההליך הערעורי. מכאן שהמשיבה לא השלימה עם ההודעה הנדונה ולא ויתרה על צפייתה לסופיות ההליך בעניינה.

           לכך יש להוסיף כי המדובר בבקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור ב"גלגול" שלישי (ואף למעלה מכך) כאשר הכרעתו של בית-המשפט המחוזי התבססה על עובדות המקרה הקונקרטי ועל ניתוח הראיות שהציגה המשיבה. בהתחשב בכך, סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות גבוהים. זאת ועוד; המדובר במחלוקת אודות זכויות קנייניות של המשיבה במגרש קונקרטי. דומה כי אין מדובר במקרה בו עוצמת הפגיעה הנטענת באינטרס הציבורי בשל מהות הסוגיה או היקף השלכותיה היא כה גבוהה, עד כי יש בה כשלעצמה כדי להוביל לקבלת הבקשה. מכל מקום, המבקשת לא העלתה טענה מן הסוג האמור בבקשתה. בהתחשב במכלול השיקולים האמורים, אינני סבורה כי בנסיבות העניין מוצדק להיעתר לאורכה המבוקשת.

           אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשה נדחית. לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ו בשבט תשע"א (20.1.2011).